במרץ 2010 אחרי שמאחוריי קורס השקעות בנדל"ן ומצדדי אין ספור מסיתים וטענות נגד מהלך השקעה בנדל"ן (תיזהר שלא יעבדו עליך, מה תעשה כשלא יהיו שוכרים, מה תעשה כשהשוכרים לא יישלמו, זה רחוק, מה אתה צריך את זה ועוד), התחלתי בחיפוש דירת ההשקעה הראשונה שלי.
אני (ואולי זה באג באופי), כשאני חושב שמשהו הוא הדבר הנכון לעשות, אני מסמן מטרה ולא חדל לעשות כל מה שאפשר על מנת להשיג אותה ולא משנה מה אומרים.
אז התחלתי להכין שיעורי בית, התמקדתי באזור (על פי קריטריונים שלמדתי בקורס), קראתי עליו באינטרנט ובדקתי דירות לפי טווח מחירים שהגדרתי לעצמי באתרי האינטרנט.
לאחר מכן עברתי לצד הפרקטי והתחלתי בעבודת שטח, הסתובבתי שעות ברחובות של האזור שהגדרתי כיעד תוך הסתכלות על הבניינים, על האוכלוסייה, על מרכזי קניות, ניהלתי שיחות עם תושבים מקומיים וביצעתי עשרות שיחות טלפון עם בעלי דירות שראיתי שיש עליהן שלט למכירה.
לאחר שהרגשתי שאני מכיר את הרחובות היותר טובים ופחות טובים, ומכיר את המחירים בכל שכונה החלטתי להיפגש עם מתווכים.
נפגשתי עם חמישה מתווכים שהראו לי עשרות דירות.
פגישה עם מתווך אחד הביאה לי בסופו של דבר את העסקה המיוחלת, גנדי היה שמו, התקשרתי אליו בכלל בקשר לדירה אחרת שראיתי ביד 2.
הרמתי אליו טלפון והצגתי את עצמי כיזם נדל"ן מהמרכז שמעונין ברכישת נכס להשקעה, הוא שאל באיזה טווח מחירים אני מחפש ובסופו של דבר קבענו להיפגש אחרי שאמר שיש לו כמה נכסים להראות לי.
זה קרה באחד מימי השישי, קבענו לשעה 12 בצהריים בקרית ביאליק, לא ידעתי שהיום הזה יסמן את המפץ הגדול, אבן דרך, נקודת מפנה או כל תיאור בומבסטי אחר שתבחרו.
גנדי הראה לי 3 נכסים, הנכס שישר גרם לי לפרפרים בבטן ופרפורים בחזה (שאותם כמובן לא הפגנתי כלפי חוץ על מנת לא להפגין התלהבות לצורך מו"מ מאוחר יותר) היה ברחוב דן 17 בקרית ביאליק, דירה קטנה (בערך 50 מטר ובטאבו עוד פחות) בקומה שלישית ללא מעלית בבניין משנות ה 70 (שלא נראה מי יודע כמה) וחיכיתי לשמוע ממנו את המחיר בתקווה שלא אתאכזב.
בסיום הביקור בדירה הלכתי עם גנדי למשרדו ללבן עוד דברים בקשר לדירה, למשל להבין כמה הם לחוצים למכור, האם הם קנו כבר בית שאליו יעברו ועוד.
גנדי בסיום הפגישה אמר לי שהמחיר המבוקש הוא 300 אלף ₪, היות וכבר היה יום שישי אחה"צ סיכמנו שאני אחשוב על זה במהלך השבת ואחזור אליו ביום ראשון.
כולי נרגש ונלהב פסעתי לאוטו, בזמן הנסיעה התחלתי לחשוב איך אני מוכר לאשתי את העסקה המדהימה הזו, בכל זאת, שותפתי לחיים…
שתבינו, על הדירה לא היה שלט למכירה, היא לא הופיעה באף אתר אינטרנטי ולא הייתה שום דרך לדעת שהדירה למכירה, מה שאומר שבחיים לא הייתי מגיע אליה אלמלא גנדי (בשיחה איתו הבנתי שאבא של הבעלים חבר שלו והוא ביקש ממנו למצוא קונה לנכס).
ביום ראשון בבוקר הרמתי טלפון לגנדי ואמרתי שאני מוכן לרכוש את הנכס ב – 270 אלף ₪ שיבדוק היתכנות ובמידה וכן ישלח לי נסח טאבו של הדירה ותיק בנין.
לא לקח לגנדי הרבה זמן לחזור אליי, למחרת הוא חזר אליי וניסה להרים את המחיר למעלה, אני התגמשתי ונשארתי על 270 אלף ₪.
המו"מ התארך עוד מספר ימים, לא הייתי מוכן (לפחות כלפי גנדי) להעלות את מחיר ההצעה, בסופו של דבר הסכימו להצעה שלי וגנדי ביקש ממני לתת לו שם וטלפון של עו"ד להעביר לו טיוטת חוזה.
היות והעו"ד היחיד בענייני נדל"ן שהכרתי היה העו"ד שלימד אותי בקורס אז פניתי אליו שאלתי מה עלות שכ"ט וכך יצאה העסקה הראשונה לדרך.
לא אגיד לכם שלא רעדו לי הידיים והברכיים שהגעתי לחתום על החוזה (לבדי) ולא עלו בי תהיות ומחשבות שניות אבל שכנעתי את עצמי שמדובר בסכום פעוט ושזה ישתלם לי בטווח הרחוק.
בשנת 2011 עוד היה אפשר למנף עד 90 אחוז את עלות הדירה (מה שהיום לא ניתן דרך הבנקים), כך שכל מה שהייתי צריך להביא מהבית היה 50 אלף ₪ בלבד( ע"ע הון עצמי) שאותם היה לי מקרן השתלמות שהשתחררה.
כשקיבלתי את המפתחות התחלתי לתכנן שיפוץ שלא יעלה על 30 אלף ₪, השיפוץ כלל צבע, החלפת צנרת, ריצוף, מקלחון, ארון מטבח ושירותים.
אני עוד זוכר אותי ואת אשתי מגיעים לאיזה נגר בנגריה באזור התעשיה בקריות (על הנגר המליץ גנדי) שניגר לנו ארון מטבח ב – 4,000 ₪ כולל הובלה והרכבה.
לאחר שהדירה שופצה לקח כשלושה שבועות עד שזוג סטודנטים נכנס לגור בה בשכ"ד דירה של 1900 ₪ לחודש לתקופה של שנה וחצי.
לאחר שנה ועשרה חודשים מכרתי את הדירה בסכום של 430 אלף ₪ שאיתם רכשתי שתי דירות נוספות.
